Книга 12. Раскрытие Творца (старое издание)

כותב הרב יהודה אשלג בספרו «תלמוד עשר הספירות» (חלק א', הסתכלות פנימית): «ולפיכך בחרו להם חכמי הקבלה שפה מיוחדת, שאפשר לכנותה „שפת הענפים“, להיות שאין לנו שום מהות או הנהגה של איזו מהות בעולם הזה, שלא תהיה נמשכת משרשה שבעולם העליון, ואדרבה, התחלת כל ישות שבעולם הזה, הנה היא מתחילה מהעולם העליון, ואחר כך משתלשלת לעולם הזה. לפיכך מצאו להם החכמים שפה מוכנה בלי טורח, שיוכלו למסור על ידה איש לרעהו את השגתם, בעל פה ובכתב מדור לדור, כי לקחו להם את שמות הענפים שבעולם הזה, אשר כל שם מבאר את עצמו, כמורה באצבע על שרשו העליון, אשר במערכת העולמות העליונים».

המקובלים משתמשים בלשון הענפים הנמצאים לעינינו בעולם הזה כנגד השורשים שבעולם הרוחני. כנגד כל כוח וכל מעשה, בעולם הזה, יש כוח ומעשה, בעולם הרוחני שהוא שורשו. כל אחד הוא כנגד השני, כך שכל כוח רוחני מפקח על כוח אחד בלבד, שהוא הענף שלו בעולם הגשמי.

על הקשר הישיר הזה כתוב: «אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך (כוח) מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל! (הסיבה שלו)». כאמור, אין דבר בעולם שלנו כאן, שאין כנגדו כוח בעולם הרוחני. בגלל הקשר המדויק הזה, ובגלל שברוחניות אין שמות אלא רק רגשות וכוחות, משתמשים המקובלים בשמות של הענפים שבעולם הזה, כדי לכנות בעזרתם את השורשים הרוחניים שלהם.

עוד כותב על שפת הענפים הרב יהודה אשלג, בעל הסולם:

«ועם כל המתבאר, תבין מה שנמצאים לפעמים בספרי הקבלה כינויים הזרים מאד לרוח אנושי. והמה שכיחים ביותר בספרי הקבלה היסודיים, שהם ספר הזוהר וספרי הארי ז»ל. אשר המה מתמיהים מאד: מה היה להם לחכמים האלו להשתמש בכינויים נמוכים כאלה לביטוי רעיונות נשגבים וקדושים הללו?

אולם נתבאר, שאי אפשר כלל להשתמש בהסברת החכמה הזאת בשום שפה ולשון שבעולם, זולת בשפה המיוחדת לדבר, שהיא «שפת הענפים», על פי היחסים לשרשיהם העליונים.

לפיכך מובן מאליו, שאי אפשר לעזוב שום ענף או מקרה של ענף, מפני נחיתות הדרגה שלו, ולא להשתמש עמו לבטוי המושכל הרצוי בתוך קשרי החכמה, בו בעת שלא נמצא בעולמנו שום ענף אחר שנקחהו בתמורתו.

כי כמו שאין שתי שערות יונקות מנקב אחד, כן אין לנו שני ענפים שיתייחסו לשורש אחד. באופן, שאם נשאיר איזה מקרה שלא להשתמש עמו, נמצא שמלבד שאנו מאבדים את המושכל הרוחני ההוא שכנגדו בעולם העליון, כי אין לנו עוד שום מלה תמורתו להראות על השורש ההוא… ומעתה אין שום תמיהא עליהם במה שמשתמשים לפעמים בכינוים זרים, כי אין להם חרות של בחירה בכינויים, להחליף ולהמיר רע בטוב או טוב ברע. אלא שמוכרחים תמיד להביא בדיוק אותו הענף או המקרה המורה באצבע על שורשו העליון בכל השיעור הנחוץ לענין. וגם מוכרחים להרחיב הדברים, עד שיספיקו להגדרה מדויקת לעיני חבריהם המעיינים."

עיקר הטעות היא שישנם המלמדים, שישנו קשר בין גוף האדם לכלי הרוחני. כאילו הכלי הרוחני מתלבש בגוף האדם. כאילו שאיבר גשמי הוא איבר רוחני.